אאא

שביעי של פסח הוא הרגע הדרמטי בתולדות עמנו - רגע בו הגיעו בני ישראל למציאות בלתי אפשרית. גייסות מצריים רודפים אחריהם מאחור כאשר הים לפניהם. ברגע גורלי זה משנה אביהם הרחמן שבשמים את דרכי הטבע בכדי לגאול את בניו מאבדון רוחני ופיזי.

משך שנים רבות הסתקרנתי בשאלת היחס בין אב לבן. אני זוכר עוד מימי בחרותי בישיבה כיצד למדנו בשיעור השבועי את דבריו של האור החיים הקדוש על הפסוק (דברים ו, ה) "קַח נָא אֶת בִּנְךָ אֶת יְחִידְךָ אֲשֶׁר אָהַבְתָּ". ופירש האור החיים הקדוש ״שאין אהבה גדולה יותר מאהבת אב לבנו״. באותם ימים של טרום אבהות ריחפתי מעל המילים ותהיתי ביני לבין עצמי כיצד נראית אהבה מוחלטת שאיננה סימטרית. השתוקקתי לרגע בו אוכל לחוות את האהבה המתוארת השמורה להורה בלבד. סקרנותי גברה כאשר למדתי שאהבה זו היא אהבה טבעית והיא כל כך עמוקה ויסודית עד שאינה דורשת הרבה מאמץ בכדי לחוות אותה. רבי אליעזר פאפו בספרו "יעלזו חסידים" מציין כי כאשר הורים נותנים אוכל לילדיהם, אין הדבר נחשב מעשה חסד יוצא דופן אלא לדבר טבעי. טבע זה קיים גם אצל בעלי החיים המעניקים אוכל במסירות לצאצאיהם ואינם מעדיפים את האחד על פני השני. רעיון נשגב זה הוא גם היסוד לביאורו הנפלא של רבי ברוך אפשטיין בעל התוספת ברכה (שמות כ, יב') העומד על כך שאדם מצווה לכבד את אביו ואמו ואינו מצווה על גידול וכבוד בניו - כי אך טבעי הוא שאבא יכלכל את בניו והטבע אינו דורש ציווי לשם כך. הוא מתאר את אופי הקשר של הורה לילד "הנה כנגד זה אהבת הורים לבנים תגיע עד קצה החיים ועד מסירת נפש, לא ייעפו ולא ייגעו, לא ידעו כל חשבון וכל גבול באהבתם.״

אין אב שאינו מרגיש קשר עמוק לילדיו ובכל זאת לא הצלחתי להגיע להבנה אמיתית של ההנחה המוחלטת הזו עד לאותו מקרה ששינה את חיי.

באחת הנסיעות המשפחתיות שלנו לשווייץ, שהינו בבית קיט ובו בריכה מלאים מים צלולים וזכים כבדולח. בעודנו מתמקמים בבית ומבלי ששמנו לב, בננו לא עמד ביופי התכול שהשתקף במימי הבריכה וקפץ אל תוך המים. לאחר כמה דקות של שקט שמנו לב שהבן איננו. צפיתי לעבר הבריכה ושמתי לב כי טבעות גלי המים הרחבים שוקטים ומצטמצמים. ליבי הלם בחזי בעוצמות שטרם הכרתי ובעודי בוהה במים נגלה לעיניי מחזה מבעית, הבן שוקע בתחתית הבריכה. ללא שהות זינקתי אל תוך מעמקי הבריכה כשאני לבוש בבגדי ועם כל תכולת כיסי ובמשך דקה ארוכה כנצח משיתי אותו מעומק המים אל עבר שפת הבריכה כשנשמתו נאחזת בקצוות גופו ומפרפרת בין חיים למוות.

לאחר ששנינו התאוששנו נשקתי במצחו ולחשתי באוזנו שיש לי גילוי מלבב ומרגש לחלוק עמו: "אכן קרה דבר נורא אבל הרווחתי מתנה מופלאה שאינה ניתנת להזמנה - הטביעה איפשרה לי להבין את עומק המשמעות של אבהות ולראשונה בחיי הבנתי הקרבה מהי". היתה זאת הפעם הראשונה בחיי שהסכמתי ביודעין למסור את חיי בכדי להציל את חייו. למעשה הרגע הקשה ביותר הפך לרגע שיא ולרגע המצמיח ביותר בחיי.

מחקרים מוכיחים כי דפוסי ההתנהגות שלנו מועתקים ומועברים לילדינו בדייקנות רבה. דווקא בשל כך מומלץ כל כך להשקיע בחיזוק הקשר שלנו עם ילדינו. בימי חג אלו אני מזכיר לעצמי כי אין צורך לשנות את הטבע ולהמתין לאירוע קצה כדי להבין את ממדי אהבה של הורה לילדיו. ניתן ליצור אותה בימי חג ובימי שגרה וכל מה שנדרש מאיתנו הוא להעניק לילדינו נוכחות מאירת פנים, שמחה אהבה וקירבה במטרה לממש את יעודנו ובמטרה ארוכת טווח - לטובת הדורות הבאים!