אאא

1:

״ויעתּר יצחק לה׳ לנוכח אשתו כי עקרה היא ויעתר לו ה׳ ותהר רבקה אשתו״

יצחק היה בן ארבעים כשלקח את רבקה והיא היתה בת שלוש.

חיכה יצחק עשר שנים שתהיה ראויה להריון.

כשעברו עוד עשר שנים ובהיותו בן שישים הבין יצחק שאשתו עקרה והחליט לעמוד איתה להרבות ולהפציר בתפילה ותחנונים כדי שירפא ה׳ את עקרותה של רבקה ויזכה אותם בבן.

היכן התפללו יצחק ורבקה?

רש״י מציין את הצורה של התפילה ולא את המיקום.

זה מתפלל בזווית זו וזו בזוית זו.

בתרגום יונתן בן עוזיאל וכן בפרקי דרבי אליעזר כתוב שכדי להפוך את גזרת העקרות שגזר הקב״ה על רבקה, לקח אותה יצחק למקום שם נעקד, בהר המוריה, ושם במקום המיוחד הזה העתירו בתפילה, יצחק בחר במקום שבו הוא היה מוכן למסור את נפשו בשביל הקב״ה, וכעת מבקש מהקב״ה לזכור זאת.

2:

חז״ל אומרים שבגלל שהעתיר יצחק בתפילות ותחנונים, מת אביו אברהם חמש שנים לפני זמנו.

אברהם אבינו היה אמור לחיות מאה ושמונים שנה, וכדי שלא יהיה בצער ממעשיו של עשיו, המיתו הקב״ה בגיל מאה

שבעים וחמש כשהגיע עשיו לגיל חמש עשרה והיה זה בדיוק באותו יום שחזר עשיו מהשדה ועבר על חמש עבירות קשות שאחת מהן היתה הריגתו את נמרוד.

אם כן אברהם מת חמש שנים לפני הזמן שהיה מיועד לו מלכתחילה.

שואלים חז״ל, מי אמר שאברהם היה אמור לחיות מאה ושמונים שנה? אולי מלכתחילה זמנו היה מאה שבעים וחמש שנים?

מביאים חז״ל שחשבון שנות ימיהם של שבעת האושפיזין אמורים לצאת כמו ימי שנותיו של אדם הראשון שהם תשע מאות ושלושים שנה.

וחשבון זה יוצא מדוייק רק אם ימי שנותיו המקוריים של אברהם הם מאה ושמונים שנה.

3:

״ויגדלו הנערים ויהי עשיו איש יודע ציד איש שדה ויעקב איש תם יושב אוהלים״

בין יעקב לעשיו היו כמה הבדלים מהותיים, וכדאי לנסות להבין מה השורש שלהם.

הרש״ר הירש מסביר שבשני הבנים פרש הכתוב גם את תכונתם ומזג טבעם וגם את עיסוקים המעשי.

תכונתו של יעקב היתה ״איש תם״, ומשלח ידו, ״יושב אוהלים״, סוג של תורתו אומנותו.

תכונתו של עשיו היתה ״איש יודע ציד״, ומשלח ידו, פרנסתו, היתה ״איש שדה״.

במדרש מובא הבדל אחר מאד מעניין בין עשיו ליעקב.

כתוב שיש יצור מיוחד בשדה ששמו ״אדני השדה״.

צורת פניו כאדם אך הוא מחובר לקרקע כמו צמח עם טבור שיוצא מבטנו ומשם הוא ניזון.

חז״ל אומרים שיצור זה הוא המקשר בין הצומח לחי.

יצור זה הוא אחד המסוכנים שיש ומסוגל לטרוף את מי שמתקרב אליו.

כדי להתגבר עליו יש רק אפשרות אחת, לחתוך מרחוק את החבל שמחבר בינו לבין הקרקע, וכשזה קורה, כל כוחו נאבד וכך אפשר להשתלט עליו.

היה רק איש אחד בעולם שהיה יכול לצוד את יצורי ״אדני השדה״ ללא לנתק את טבורם מהאדמה, ואיש זה היה עשיו.
כשצד אותם היה לוקח את עצמותיהם ובעזרתם היה יודע את העתיד.

עצמות אלו הם ה״ידעונים״ שעליהם כתוב בתורה (דברים י״ח י׳) ״לא ימצא בך מעביר בנו ובתו באש.. ושואל אוב וידעוני״.
ושם מייד אחרי האיסור על אוב וידעוני כתוב ״תמים תהיה עם ה׳ אלוקיך״.

אם כן זהו ההבדל בינהם.

עשיו כדרך חיים משתמש בעצמות הידעוני, אך יעקב לעומת זאת חי בתמימות, בלי להתחכם ולנסות לדעת את העתיד.

עשיו איש יודע ציד איש שדה = משתמש ב״אדני השדה״ אך יעקב נשאר תמים ומסרב להשתמש בידעונים.

4:

״ויאהב יצחק את עשיו כי ציד בפיו ורבקה אוהבת את יעקב״.

צריך להבין מה בהתנהגותו של עשיו גרם ליצחק להיות קשור אליו יותר מיעקב, ומה גרם לרבקה להיות קשורה ליעקב.

חשבתי להסביר שיצחק שגדל בקדושה אצל אברהם, וכל חייו ינק תורה, העריך דווקא את עשיו שעובד קשה למחייתו ולא חי על חשבונם של אחרים.

אבל רבקה שגדלה בין רשעים שכל חייהם סביב עבודה וכסף, ידעה להעריך יותר את יעקב שבחר בחיי תורה.

חמי היקר הרב אליהו הירש נוהג לשלוח כל שבוע דברי תורה מופלאים לקבוצת הווטסאפ המשפחתית.

וכך הוא שאל, איך זה יכול להיות שיצחק אהב את עשיו רק בגלל שאלות בסגנון ״האיך מעשרים את המלח״.

האם כל כך קל לעבוד על יצחק? האם שאלה כל כך מופרכת והזויה ששאל אותו עשיו גרם לו לאהוב אותו?

וכך הסביר לנו חמי היקר, שיצחק העריך מאד את העובדה שעשיו לא מסכים לאכול אוכל שאחרים טרחו עליו, אלא מקפיד לאכול אך ורק מה שהוא עצמו טרח וצד, מה שמעיד על בטחון מוחלט של עשיו בקב״ה שיזמן לו ציד ולא ישאיר אותו רעב.
יצחק אהב את עשיו כי ציד בפיו, פיו של עשיו אוכל רק אוכל שהוא עצמו צד, אוכל שבא ישירות מהקב״ה ולא דרך שליחים.
זה מה שהעריך יצחק אצל בנו עשיו.

וכך יובן גם מה קרה כשהגיע עשיו מהשדה, עייף וחלש בגלל ששעה קודם נלחם וגבר על יריב חזק מאד הלא הוא נמרוד.
וכך חזר עשיו לביתו באפיסת כוחות וללא צידה.

בכוחות אחרונים ביקש מיעקב להלעיט לפיו את האוכל הפשוט הזה שאינו מצריך ציד אלא הכנה פשוטה, נזיד העדשים.
ממשיך חמי להסביר שהשם ״אדום״ שנהוג לקשר לצבע האדום של מרק העדשים הוא בכלל מילה עם משמעות אחרת.
אדום מלשון שתיקה, כמו וידום אהרון.

מסירות הנפש של עשיו לידום את פיו כשלא עבד קשה על האוכל, היא הקנתה לו את השם ״אדום״.

5:

״ויתרוצצו הבנים בקירבה ותאמר אם כן, למה זה אנוכי, ותלך לדרוש את ה׳״

מה הרגישה רבקה שלא רגילות להרגיש שאר יולדות אחרות? ומה היה חששה הגדול שגרם לה להצטער על ההריון?

הרמב״ן אומר שרבקה אמרה שהכאב שלה כל כך קשה שהיא לא מסוגלת לחיות איתו והלוואי שלא הייתה באה לעולם.

במדרש מובא הסבר אחר.

רבקה ידעה שאמור לצאת ממנה שניים עשר שבטים, וטרם ידעה שיש לה תאומים, וחשבה שיש בביטנה רק ילד אחד.
ואמרה, אם בילד הראשון יש לי כל כך צער וסבל, איך אוכל ללדת שניים עשר?

ולכן כתוב ותאמר אם כן למה ״זה״ אנוכי.

״זה״ בגימטריה 12, איך אנוכי אוכל ללכת 12 ילדים.

חז״ל אומרים שעוד לפני רבקה רצה הקב״ה ששניים עשר השבטים יצאו מאדם הראשון שנאמר ״זה ספר תולדות אדם״, ״זה״ - בגימטריה 12.

ראה הקב״ה ששני ילדיו הראשונים הרגו אחד את השני והחליט להעביר את זכות הולדת שניים עשר השבטים הלאה.
וכשהבינה רבקה שיש לה תאומים והרגישה שהם מנסים להרוג אחד את השני, אמרה למה זה אנוכי.

אם אצל אדם הראשון הרג אחד את השני ובגלל זה לא נולדו ממנו שניים עשר השבטים, אז הנה גם אצלי כשהם עדיין בבטן מנסים להרוג אחד את השני, אם כן בטוח שגם ממני לא יצאו שניים עשר השבטים, ולכן אמרה אם כן למה ״זה״ אנוכי.

מה הביא את רבקה לחשוב שהם מנסים להרוג אחד את השני, היא שמה לב שגם כשאינה עוברת ליד בתי מדרשות או בתי עבודה זרה, עדיין הם לא מפסיקים לריב ולנסות לרצוץ אחד את השני ומכאן הבינה שיש בין התאומים שבבטנה חילוקי דעות בסיסיים קשים.

6:

בחיד״א מובא שכשהבינה רבקה שעומד לצאת לה ילד שיעבוד עבודה זרה, לא הבינה מדוע לא סידר לה הקב״ה מה שסידר לשרה.

וכך טענה לשם בן נח, מדוע לא זכתה שרק יעקב יוולד ממנה, ועשיו יצא מפילגש כמו שקרה עם הגר וישמעאל.

ועוד טענה רבקה לשם בן נח.

יש גמרא שאומרת שנשים צדקניות לא היו בגזירה של הקב״ה לחוה ״אל האשה אמר הרבּה ארבה עצבוניך והרוניך, בעצב תלדי בנים״.

ומצד שני יש עוד גמרא שאומרת מפני מה היו אימותינו עקרות? בגלל שהקב״ה מתאווה לתפילותם של צדיקים, ובטוח הדבר שאשה עקרה תרבה במיוחד בתפילות.

וככה טענה רבקה, אם אני עקרה סימן שאני צדיקה ואם אני צדיקה איך זה יכול להיות שיש לי כזה צער עיבור.

ממה נפשך, או שאני צדיקה ולא אמורה לסבול או שאני לא צדיקה וה׳ לא צריך את התפילות שלי וממילא אני לא אמורה להיות עקרה.

ענה לה שם בן נח דבר מופלא.

שמבנה עשיו עתידים לצאת מחשובי בעלי התורה שבעל פה דוגמת עובדיה גר אדומי, שמעיה ואבטליון, ר׳ מאיר, קטיעא בר שלום, אנטונינוס, והכי חשוב, העומד בראש התורה שבעל פה הלא הוא רבי עקיבא.

כל אלה מוצאם מגרים שיצאו מאדום, הוא עשיו.

דבר זה לא היה יכול לקרות אם לא היה עשיו תשעה חודשים צמוד ליעקב.

הקדושה שינק עשיו במשך תשעה חודשים היא זאת שבזכותה יצאו מזרעו של עשיו גדולי עולם.

כך הסביר לה שם בן נח מדוע חייב היה להיות שהיא תלד את שניהם.

7:

עכשיו יהיה יותר מובן מה שכתוב ״ויאהב יצחק את עשיו כי ציד בפיו״.
י

צחק ראה שעתידים לצאת מעשיו גדולי בעלי התורה שבעל פה שיקדישו את כל חייהם להשתמש בפיהם לדברי תורה.

בפרשת ויחי מסופר על יוסף הצדיק שמלווה עם אחיו את יעקב לקבורה במערת המכפלה.

בטרם הספיקו לקבור את יעקב, מגיע עשיו ואומר שהמקום הזה שייך לו והוא לא מוכן שיקברו במערה את יעקב.

אמרו לו האחים, ידוע לנו שיש שטר קניה שנמצא במצרים בו כתוב שיעקב קנה מעשיו את מערת המכפלה במיטב כספו כמו שנאמר ״בקברי אשר כריתי לי״, יעקב עשה ערימה = כרי מכל מה שהרוויח אצל לבן ונתן הכל לעשיו עבור מערת המכפלה.

כדי להוכיח זאת שלחו האחים את המהיר שבחבורה הלא הוא נפתלי לרוץ במהירות כאיילה שלוחה למצרים כדי להביא את שטר הקניין.

בין הממתינים לקבורת יעקב נמצא חושים בן דן שהיה חרש אילם ולא הבין למה מעכבים את קבורת סבו, ועל מה הויכוח בין בני יעקב לעשיו.

כשראה שגופת יעקב מתעכבת להקבר בגלל עשיו, לקח חרב ובמכה אחת ערף את ראשו של עשיו.

כתוב במדרש שראשו של עשיו התגלגל לתוך המערה הישר לחיקו של יצחק אביו, וזה קרה בזכות הגדולים העתידים לצאת מזרעו של עשיו.

ראשי תיבותיו מרמזים על העתיד לצאת ממנו.

ע׳ = עקיבא, עובדיה

ש׳ ו-ו׳ - שמעיה ואבטליון.

8:

חמי היקר שהזכרתי קודם זכה לחנך במשך עשרות שנים דורות של תלמידים שכולם זוכרים לטובה את הסובלנות והרכות בה הוא חינך אותם, הוא הסביר לנו שבפרשה זו רואים אהבה מיוחדת של אבא דווקא לילד הבעייתי שבבית, זה שבאמת זקוק לאהבה.

פרשה זו אמורה ללמד אותנו הלכה למעשה להיות יותר סובלניים ופחות ביקורתיים לילדינו, לחפש ואף למצוא את הדברים החיוביים בכל התנהגות וגם אם היא נראית שלילית.

חובה עלינו ללמוד מיצחק לנסות לראות את הטוב שבילדנו, להגביר אהבה ולהמעיט ביקורת.

 

סוף שבוע מקסים
עמירן דביר (דבורקין) הלוי